אם יש משהו בטוח, דבר אחד וודאי שאין עליו שום עוררין זה שהזמן מתקדם, האמת שהזמן רץ בקצב כל כך מהיר שזה לא יאמן, אנחנו לא מספיקים למצמץ והנה יום, שבוע, חודש, שנה חולפים להם.
קשה להיזכר בימים ההם ביוני 2016, חזרנו מהודו שניה לפני החתונה ואמרנו שעוד ארבע או חמש שנים, שכבר בטח נהיה הורים לאיזה כוכב אחד או שנים ניקח את עצמנו למסע, משפחה צעירה בקרוואן אי שם בארצות הברית (או אולי אוסטרליה למרות שלא הייתה באמת תחרות).
והנה היום יום ששי ה- 25.8.23 ואנחנו על המטוס, עוצרים שניה (או שבוע) בלונדון אצל עודד אח של יעל, קצת בשביל לחלק את הטיסה לשתיים, קצת בשביל לעזור לילדים בג'ט לג ולקצר את פער השעות וקצת בשבילנו, לעכל, להתניע ולהיכנס לתודעה אחרת.
העשרה ימים האחרונים היו טירוף מוחלט, סערת רגשות כה עוצמתית שהרגשתי אותה פיזית בכל גופי. בסופו של דבר עזבנו חיים שהיו טובים אלינו, עזבנו עבודות טובות (ויש שיגידו שגם אנחנו הינו די טובים בהם), עבודות שאנחנו אוהבים, קיפלנו בית שלם, הבית הראשון שלנו כמשפחה, זה נכון שיער נולד בפלורנטין והצלחנו להחזיק בציפורניים איזה חצי שנה שלושתנו בדירת 30 מ"ר, אבל הבית בכרמל רחובות היה הבית הראשון שלנו כמשפחה אמיתית ובנוסף לנוף הנהדר והשכנים האדירים מהדירה ליד, היה שם פשוט מדהים, בדיוק מה שהיינו צריכים, בזמן שהיינו צריכים.
אז ארזנו את הבית לשמונה ארגזים שחולקו בין בני המשפחה, דחסנו 100 ק"ג למזוודות ותיקים עד שלא היה אפשר להכניס עוד גפרור אחד, פייר התיק צ'ימידן 75 ליטר של דקטלון הפתיע ובגדול ולמרות שהייתי סקפטי לחלוטין לגביו שום דבר לא השפיע עליו וכל מה שעוד הבאתי הוא הכיל, יאללה תכניס הוא אמר לי, עוד ועוד ועוד והפער בין הציפיה למציאות הוא תמיד חוויה בפני עצמה.
נפרדנו מהמשפחה והחברים, אומרים שעוד שנה אנחנו חוזרים אבל מי יודע, כרטיס חזור אין לנו, החיים הם בסוף דינמיים והזמן מעכשיו יפעל בקצב אחר, לא מתחייבים לא לפה ולא לשם, ניתן לעולם להניע אותנו קצת ונראה מה יהיה, עכשיו שאנחנו כבר בשמיים גם בממש וגם ברוח מתחילה קצת רגיעה, אפשר (וצריך) לנשום עמוק ולשחרר, מקווה שאחרי תקופה ארוכה של תכנונים וחשיבה קדימה נוכל יותר להתרכז ברגע הזה, להנות מהדרך וההרפתקה המשותפת להיות יחד, לאוהב, לצחוק, להשתולל ולאכול את החיים. הדרך מתחילה, שיהיה לנו הרבה בהצלחה.
Comentarios